להתראות ותודה |
|
"אני מניחה שכאן אנחנו נפרדים..". היא חייכה אליו חיוך שחשף קמטים זהירים. הוא החזיק את ידה ודמעותיו נפלו על מצחה. "למה אתה בוכה?..". היא שאלה אותו שבעיניה ניצוץ של עצב מר. "איני בוכה יקירתי.. דמעותיי מרטיבות את פנייך שלא תתייבשי". מר אנדרסון חיבק את ידה של אישתו. הוא אינו רוצה שתלך. "בבקשה יקירי אל תגרום לעצב יותר ממה אני עצובה.. חבק אותי יקירי ותאמר לי את אהבתייך אליי". מר אנדרסון ייצב את אישתו רכן מעליה ולחש לאוזנה.
"זוכרת שהיינו צעירים... יופייך היה מלבב. חייכת לכל בן אדם שעברת בדרכו, נתת פרח לכל תינוק מצייץ. ואיך אני עדיין לא מבין, שמת לב לילד בודד ומכוער. ליטפת את ידו וחיבקת את נשמתו באהבתך. לא ידעת מה שילד זה רצה להתאבד. לסיים את חייו המרירים. ורק חיוכך נתנה לו את הכוח להמשיך הלאה. נתת לו סיבה לחיות. אהבתו של ילד זה אלייך לעולם לא תמות".
מר אנדרסון הרים את ידו לעיניה הפעורות של אישתו המנוחה וסגר אותם. חלפו שניות אחדות וקם לו. הוא צעד לעבר החלון הפתוח והביט מעל. . 
|
|
|
|
|
|
 | תודה גם הפוסטים שלך מדהימים! |
|
 | וואו... צמרמורת. מרגש, יפהפה... |
|
|
 | ואוו, אהבתי נורא את הכתיבה שלך! חבל שאין לי את הכישרון שלך בכתיבת סיפורי אהבה, אני גרועה בזה :\ |
|
| וואו באמת? תודה גלוריה כיף לשמוע את זה ועוד ממך. ואת ממש לא גרועה בזה.. את כותבת סיפורי אהבה יותר טובים ממני( אני מחסירה פרטים והמילים מתבלגנות לי.. :\ ) אבל תודה :) |
|
 | וואוו זה כל כך עצוב.. כתיבה יפה :) |
|
|
;){kind=link}