ילדים שמציקים לך, הורים שלא מבינים אותך ובכלל את שלא מבינה מה את רוצה מעצמך.
זה בטח לא כיף, אם אני הייתי את אני לא יודעת מה הייתי עושה.
אבל בכל זאת זה לא ניראה שאת סובלת או משהו, את ניראת יותר סוג של.. בסדר.
כיאלו את מכריחה את עצמך לאהוב את זה. זה די מעצבן קצת, זה כמו לצחוק מבדיחה של עצמך.
להסתכל על כולם מתחתית הביוב. זה מרתיח אותי שזה כבר לא מזיז לך. ההבעה שלך אף פעם לא משתנה.
להיות בצד כל הזמן, לא מוחשי אלא בפנים כזה.. נו אני לא יודעת איך להסביר אבל את מבינה למה אני מתכוונת.
להביט בהם מבלי לראות דבר. ככה זה בדיוק. אבל את ממלאת את הבועה שלך בדברים דמיוניים ולא מציאותיים.
נו.. אני מניחה שזה בסדר, כל עוד את מבדרת את עצמך. הם בסך הכל בובות בשבילך.
אני חושבת שתהייה אימא די טובה. את תלמדי מהטעויות שלך ולא תתני לילדים שלך לעשות אותם.
אז כנראה שזה לא הכל חרא ומגעיל! יש בזה גם משהו מועיל וטוב.
אני רק מקווה שיגיע הזמן נכון את לא תפני לו גב ותעשי עוד טעות, את תביני כבר.
;){kind=link}