עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

We all have a story.. this is mine
atatatat321@gmail.com
-always here for talk-
חברים
Mandyaliceתיאוits just me .mslittlebeattears
JennyMeshiשאריות של החייםSimple_GirlJimisunshine
רוז דיימונדLoLa100% MEDaliaSJUNE Mc'lovingDown
עוד מוזרה בעולםBe Your Own Heromy nicknamegirlFUCKiTDemon
MagenAprilג'ולמאיה נוימןHere To LovecosmicBFFשקד
The Cheshire CatSuzanTigerLily
-music-

Music save my life
בלאגן של כלום
12/06/2015 15:58
me-***
כפות רגליים על ריצפה קרה מלאת זכוכיות. 
לא מרגישים.
להב סכין חותכת את גרוני.
לא מרגישים.
ידי נעוצות במסמרים על קיר ישן. 
לא מרגישים.
לא מרגישים.
לא מרגישים.
אני רוצה להרגיש.
אני רוצה להרגיש.
אני רוצה להרגיש.
למה?
למה זה כל כך קשה להרגיש?
מה אני צריכה לעשות כדי להרגיש?
אני טובעת בחוסר מודעות של עצמי, אני לא יודעת מה לעשות.
היי אתה, זר אקראי, עזור לי! .. לא בבקשה אל תלך.. אני מתחננת.
זהו די. אני הולכת מכאן. 
הים קרוב נכון?. 
יופי, נטבע. 
הצעדים האדישים הופכים לריצה ואני כבר שם.
לאט לאט המים עוטפים את גופי ואני שוקעת למטה.
מטר אחר מטר.. 
ואז תחושה מוזרה עולה בי. מה זה?
הרצון לחזור למעלה.. מה זה ההרגשה ההזאת.. 
חרטה? 
.
2 תגובות
עולם שקרן.
15/03/2015 21:50
me-***
אני. אחד מין הרבים.
אני. ליד כל האחרים.
אני. צבע השחור.
אני. בגד ישן עם חור.
אני. אפס תנועה בהמון סוען. 
אני. נשאר במקום, ממשיך ותוהה.
אני. קטן.
ואתם לא.
אני מסכן.
ואתם לא.
אני פחדן.
ואתם לא.
אני מת בפנים.
כשאתם מחייכים ובוהים.

."
זהו. 
2 תגובות
לא לקריאה..
23/12/2014 18:39
me-***
החיים די מעצבנים, את לא חושבת?.
ילדים שמציקים לך, הורים שלא מבינים אותך ובכלל את שלא מבינה מה את רוצה מעצמך.
זה בטח לא כיף, אם אני הייתי את אני לא  יודעת מה הייתי עושה.
אבל בכל זאת זה לא ניראה שאת סובלת או משהו, את ניראת יותר סוג של.. בסדר.
כיאלו את מכריחה את עצמך לאהוב את זה. זה די מעצבן קצת, זה כמו לצחוק מבדיחה של עצמך.
 להסתכל על כולם מתחתית הביוב. זה מרתיח אותי שזה כבר לא מזיז לך. ההבעה שלך אף פעם לא משתנה.
להיות בצד כל הזמן, לא מוחשי אלא בפנים כזה.. נו אני לא יודעת איך להסביר אבל את מבינה למה אני מתכוונת.
להביט בהם מבלי לראות דבר. ככה זה בדיוק. אבל את ממלאת את הבועה שלך בדברים דמיוניים ולא מציאותיים. 
נו.. אני מניחה שזה בסדר, כל עוד את מבדרת את עצמך. הם בסך הכל בובות בשבילך. 
אני חושבת שתהייה אימא די טובה. את תלמדי מהטעויות שלך ולא תתני לילדים שלך לעשות אותם.
אז כנראה שזה לא הכל חרא ומגעיל! יש בזה גם משהו מועיל וטוב. 
אני רק מקווה שיגיע הזמן נכון את לא תפני לו גב ותעשי עוד טעות, את תביני כבר.



1 תגובות
MY A$$HOLE DEMON
18/12/2014 20:53
me-***
הידיים נעות על גב המקלדת.
מחפשות אות אחר אות וזה לא יוצא.
אוי תסתמי כבר
זה תמיד מרגיש ככה, אל תעשי מזה עניין עכשיו.
"אבל אני לא מרגישה בסדר".
אז לכי לבכות כמו תמיד. 
"אבל לא בא לי לבכות".
אז מה את רוצה?
"לא יודעת".
אני שונאת אותך
"גם אני אותך".
למה זה מרגיש לי שאת מנסה לומר משהו.
"חשבתי שאמרתי את זה כבר".
שאת שונאת אותי?
"אכן, אני מתעבת אותך".
זה מצחיק.. זה לא נמאס לך?.
"מה?".
השיחה הזאת, אנחנו עוברות אותה כל יום.
"ונעבור אותה כל יום, עד שאני יפנים.

"זה שד שאנחנו אוהבים להיות איתו
אבל בלב, בפנים אנחנו שונאים אותו.
השד שמכיר את הפחדים שלנו וסותם.
לא בגלל שהוא רוצה, אלא בגללכם.
או יותר נכון נשק נגדנו, נגד עצמנו.
-דיאלוג עם עצמי, או יותר נכון השד שלי". 



5 תגובות
רק תעמדי ותחייכי
04/12/2014 21:47
me-***
"תורך". היא מצביעה אליי וחוזרת למקומה.
לא הייתי לחוצה דיי חיכיתי לזה. 
כל אחד בתורו עלה על הכיסא והציג את עצמו.
"אני אופק ואני בת 15 ויש לי 4 אחיות..". 
אחת מתולתלת עלתה על הכיסא וחייכה בביישנות.
זה הצחיק אותי די. רק בנות ומורה. אין מה לפחד, פשוט תהיה עצמך.
אני מנסה להעביר לה וכך היא עשתה. כל אחד הציגה את עצמה (מין קטע כזה על לעמוד מול קהל).
ועכשיו אני צועדת אל עבר הכיסא. אני לא יהיה כמוהן.
אני לא ישחק שיער, אני לא יזוז בעצבנות ואגמגם. 
אני יהיה אני. "אני דני, אני בת 15 ויש לי 4 אחים". 
"אמ..". התחלתי לומר כשניסיתי להיזכר במילים שכתבתי לפני שנייה בדף.
"אמ...". ידי שיחקו זו בזו. "אמ..". הרגל התחיל לנוע במקומה וכבר לא שמתי לב שאני רועדת.
החלקתי לאט אל עבר רגליי כשאני מבינה שעוד שנייה התחיל לבכות כמו ילדה קטנה. 
אני תוקעת את רגליי בין ברכיי וסותמת. מנסה שהכל ירגע ולא יתפרץ. "לא ציפיתי שזה יהיה ככה".
אמרתי כשהרמתי את הראש. "זה כבר היה לי הכל בראש".  כולם הביטו בי ואני חזרתי למקומי. 
הדמעות עדיין היו לי בגרון אבל הדחקתי אותם. אידיוטית מילמלתי לעצמי.
השיעור לא הלך לי טוב.. לא יודעת מה היה לי שם.
.
0 תגובות
את כאן?
10/11/2014 21:53
me-***
"זה כמו מכתב שאין בו תוכן"
שנינו ישבנו במרכז הסלון אחד מול השני.
"לא הבנתי..". אני מהססת.
"כמו קופסה יפיפה מלאה בכלום".
איפוק גער בי והתחלתי לנוע בעצבנות.
"אולי תפסיק עם המטאפורות ותדבר לעניין!".
גערתי בו בכעס. 
"הוא לא מתכוון למה שהוא אומר, הוא שקרן".
הכאב החד הזה בלב. התחושה המאפילה הזאת.
"הוא אמר לי שהוא אוהב אותי".
"אני אוהב אותך".
העצב שהרגשתי לפני שנייה התחלף לכעס, טינה ועצבים.
"צא לי מהבית". 
"אני רק מנסה לעזור לך, יכול להיות שהו..".
"עוף מפה!".
צעקה מחרידה את החדר.
הוא קופא במקום. 
אני אפילו לא טורחת להרים את עיני ומצביעה אל עבר הדלת.
"רק צא מכאן..".
אני אומרת בעודי צונחת לספה.
כשאני שומעת את הדלת נטרקת אני גוררת את גופי אל עליית הגג.
הטלפון השבור קורץ לי מסוף החדר.
"אימא..". אני לוחשת אל שפרפורת הטלפון. 
"הפסיכולוג בדיוק יצא, אני לא חושבת שהפעם הוא יחזור".
אני מחייכת לעצמי. "כנראה שלא יהיו לך נכדים כמו שרצית". ועכשיו הדמעות התחילו לזלוג בלי סוף.
"אני חושבת שזה די הסתדר לשנינו.. את למעלה וגם ככה לא תיראי אותם, ואני גם לא אצטרך לנגב להם את הטוסיק".
אני מחייכת בכוח. "אני חושבת שאני יאמץ חתולים, אבל את אלרגית אז לא טוב". אני מתחילה ליבב כמו ילדה קטנה לאימא.
"אני לא יכולה יותר אימא! אני צריכה אותך לצידי.. אני רוצה שתחבקי אותי שקר לי ותנשפי עליי שחם לי! שתיהיה פה לידי ותגידי לי שהכל יהיה בסדר!". הגרון נשנק מבכי ואני עוצמת את עיני. "אימא..". אני ממשיכה ליבב. "אימא...". לתוך הטלפון השבור.

(:P)
1 תגובות
i think i'm broken
01/11/2014 21:24
me-***
שיערה אחר שיערה.
עד שהבובה נישארת ריקה.
למחוק את החיוך ולהביט במראה.
את יושבת לידה ונצמדת לחיקה.

בסך הכל שניכם דומות.
חיוך שתפרה לעצמה.
גוף חלש וריק מעצמות.   
עיניים ריקות מהבעה.

לצעוק מתסכול! לעבור את התקופה המזורגגת הזאת!
אפילו לכתוב כמו שצריך כבר לא הולך לי.. 

dear God.
just let it past cus i can't take it anymore..i just want to be by your side



2 תגובות
-unknown name-
12/10/2014 20:45
me-***

   פרק -2-

"את חדשה?". הבטתיבמורה המחויך שעומד מולי. בחנתי את מראהו. גבוהה וצנום. שערו חום ומסודר באופןמפחיד לאחור. משקפיים עבות שחורות שנטו טיפה ימינה. וחליפה שחורה על גופו שעניבהאדומה שוברת את הצבע. "שמי מגונס". הבטתי בבן אדם שמולי ללא קול. "שמי מנגוס". הוא חזר על עצמו.הושטתי את ידי אליו חייכתי. "שמי איים הועברתי מהמעוטרים לכאן". הוא בחןאותי לכמה שניות הושיט את ידו אלי. "נעים להכיר איים, בואי אחריי והראה לך אתכיתתך". אסרתי תודה למנגוס ועקבתי אחריו. הוא הוביל אותי למסדרון צר וקירבאותי לדלת מוזהבת וגדולה. "הינה". הוא חייך והצביע על הדלת. A-B נתכתב על הדלת המוזהבת. "את נכנסת?". הבטתי במנגוס שחיכה בקוצר רוח. "כן".אמרתי בהחלטיות . הושטתי את ידי אל הדלת וסובבתי. ציפיתי לחדר ענק ומפואר אבל רקכיתה רגילה הופיעה למולי. תלמידים יושבים ומרכלים כרגיל. סרקתי את הכיתה מהרוגיליתי שולחן פנוי בסוף הכיתה. צעדתי באיטיות אל הכיסא בלי לסובב את הראש. כל מהשידעתי זה שהכיסא זה המטרה שלי כרגע. להגיע בשלום אל הכיסא. "תסלחי לי".הילד ממולי אמר בעודו משתטח מולי . נוזל חם ירד במורד צווארי. כולם הסתובבו והביטובי ובילד שוכבים על הריצפה. "את מדממת". אמר בבהלה. "מה?".שאלתי מופתעת בעודי ממששת את ראשי. "כנראה שקיבלת מכה מהכיסא, בואי אני יקחאותך לאחות". הבחור הזר הושיט לי את ידו ונעץ בי עיניים מלאות רחמים. אחזתיבידו וקמתי. הקולות התגברו ועכשיו עיניים נעצו. הם שמו לב אליי. הילד הוביל אותי אלהדלת במהירות ומשם למסדון.

"אני ממש מצטער". אמר בפעם השלישית. הלכנו במסדרון צר שנפתח ללובי ענק."זה בסדר, זה לא היה בכוונה".
בחנתי את הקירות בצבע ארגמן. יפיפיות כל כך. תמונות ישנות הופיעו עליהם. מבטתינמשך אל הילד. נושך את שפתיו ובפניו חרטה. "אבל זה כן היה בכוונה".השתתקתי. ליבי פעם בחוזקה ולא יכולתי לומר דבר. "הי-ה  בכ-וונ-ה..". הצלחתי לומר לבסוף."אני ממש מצטער!". הוא רכן לפניי. גועל עלה בגרוני. "מצטער?".לחשתי. "למה עשיתה את זה?". שאלתי בעודי מכופפת את אגרופיי. "אני..".קולו רעד. "אני עשיתי לך משהו?". המשכתי לומר.
"אני מתעבת אנשים כמוך". דמעות התחילו לרדת מפניו. הסתובבתי אלחדר האחות כשאני משאירה אותו מייבב לעצמו. השנאה שהרגשתי באותו רגע עברה בכל גופי.מין רעד והייתי חייבת לפרוץ אותו איכשהו.  לפתע קירות הארגמן קראו לי. צבען הזכיר לי דם.כעס וחניקה. הנפתי את ידי בחוזקה אל עבר הקיר הקשה ועצמתי את עיניי בחוזקה. חתיכותבטון עפו לכל מקום. הכאב שהרגשתי בראש ניהיה חד יותר וכואב יותר. ירדתי אל ברכייומיששתי את הדם שהמשיך לנזול ללא סוף. "היי את!". הסבתי את מבטי אלמדרגות העץ בכאב חד. נער צעיר ונאה עמד בקצה המדרגות. "כן..". ניסיתילומר אך הכאב המשיך לגדול. "את עשית את זה?". הבחור הצביע אל מאחוריגבי. סובבתי באיטיות את ראשי ונדהמתי. עיניי נפערו לרווחה ופחד עבר בי. חתיכותבטון ענקיות התפזרו על ריצפת השיש. חור ענקי הופיע בקיר איכן שהוצאתי את כעסי."אני שאלתי עם את עשית את זה!". הוא חזר ואמר. רעד עבר בי. ניסיתי לדבראבל רק קול צרוד נשמע. "תדברי טיפשה". הזלזול שיצא משפתיו הכעיס אותיאבל לא יכולתי לומד דבר. הקירות נצבעו בשחור וגם עיניי.

"איים". מנגינה חלשה נשמעה ברקע. מוצארט. הכאב שבמנגינההזאת מכאיבה כל כך. איך אפשר להרגיש כאב שלא חווית לעולם?. "איים".שוב הקול חזר על עצמו את הקול אבל לא רציתי לענות. ניסיתי לפתוח את עיניי אבל זההרגיש כיאלו היו תפורות. "איים". הקול חזר על עצמו. לבסוף במאמץ רבעייני נפתחו ואישה זרה עמדה ממולי. "איים, את בסדר?". אישה בגיל עמידהרכנה מעליי. "נערה טיפשה..". קול רך מקצה החדר נשמע. "די די צ'ייס,היא לא במטיבה כרגע ואתה לא מקל עלייה". עיניי זזו לצד החדר ושם ראיתי אותו.נער גבוהה שמשלב את ידיו בכעס. מבט אחוז שנאה ננעץ לעבריי. "זה לא אשמתי, היאהכל קרה אך ורק בגללה". האישה שרכנה מעליי צעדה לעבריו כשידיה על מותניה."צא מכאן". הופתעתי שהוא שתק ולא יצאו לו עוד מילים חסרות ערך מפיו. הואהסתובב ויצא מהחדר, לא לפני שנתן לי מבט מכעיס. הגברת נאחה קלות והמשיכה בעיסוקיה."אני מצטערת שהיית צריכה לשמוע את זה.. צ'ייס ילד טוב אך יש לו רגעים שקשה לולהחזיק בפנים את מה שהוא חושב". היא סובבה את ראשה אליי. "את יכולהלקום?". שכחתי כבר שאני שכובה במיטה כמו גופה. ייצבתי את גבי וכעת ישבתי."אכן". הנהנתי בחיוב. כעת הבטתי סביבי. חדר ענק ולבן נגלה בפניי. ריצפתשיש שמותאמת לווילונות בצבע שמנת. "אגב, שמי מרתה. אני רופאת בית ספר".היא חייכה חיוך שחשף שורה של שיניים ישרות. "צ'ייס הביא אותך לכאן אחרישהתעלפת". מרתה ניגשה לארון ומזגה לתוך כפית נוזל אדום וסמיך. "צ'ייס?זה הנער שהיה כאן לפני רגע?". היא צעדה לעברי עם הכפית והורתה לי לשתות אתהנוזל. "אכן יקרתי". אמרה לבסוף. הכנסתי את הנוזל לפי מבלי לחשוב אבלמיד הצטערתי. הוא היה חזק ומריר בדיוק כמו אלכוהול. "חכי כאן אלך להביא לךמיץ שינקה את הטעם". מרתה טפחה לי בגב ונעלמה בין רגע. סחרחורת תקפה אותילפתע. הגוף לא יכל להחזיק אותו יותר. עצמתי את עיני בחוזקה לפני שהראש יפגע בקיר.  אך מישהו תפס אותי. "היזהרי..". הפנתיאת ראשי לילדה הקטנה. "את בסדר?". היא קיבצה את גבותיה בדאגה. "כן..".אמרתי כשאני מנערת את התחושה המאפילה. "מתרגלים לטעם אחרי זמן מה.. בטח פעםראשונה שלך". הילדה הג'ינג'ית שחררה אותי בעדינות כיאלו עמדתי ליפול. היאצעדה שלושה צעדים אחורה וכעת ראיתי אותה יותר טוב. היא פשוט יפיפה  חשבתי לעצמי. שיער אדמוני אסוף בקוקו צמוד לאחור.עיניים גדולות וירוקות כדשא שרואים באסמים. פשוט גזרו אותה מעיתון חשבתי.
"את בסדר?". שוב עלה על פרצופה פרצוף מודאג. "כמובן". מיהרתילומר. סומק עלה בלחיי. נדהמתי מיופיה. "את פשוט ממש יפה..". היא גלגלהאת עיניה ופלטה נחירת צחוק. "שטויות". החיוך שלה היה כלכך עדין ויפה שלא שמתי לב שגם אני מחייכת. "שמיאיים". הושטתי את ידיי לעברה. "איים? ה-איים? וואו! ממש ציפיתי לפגושאותך.. כל הבית ספר מדבר עלייך". היא ניערת את ידי בהתרגשות. אחרי זה הושיטהאת ידה לכיס הפנימי בחולצה שלה והוציא משם נרתיק שחור. משקפיים שחורות יצאו משם ועכשיוהרכיבה אותה על אפה. "אכן! עין אחת אדומה ועין אחת כחולה כמו שכתובבאגדות". החיוך שעלה על שפתיי התעקם בשניות. "אגדות?". הילדה העיפהאת ידיה באוויר כסימן ביטול. "לא, לא. אל תיקחי את זה כמשהו רע.. פשוט מדבריםעלייך המון". עיניי נפלו לריצפה. "בטח שלא מחמאות". ושוב הכעס עלהלי הילדה נראתה כיאלו התחרטה על דבריה. "שמועות הם סתם שמועות.. אני רואה אתזה כעוד אגדה מופרחת". הרמתי את ראשי להביט בה. זה היה מוזר ושונה.. היאהתייחסה אליי כבן אדם ולא חיה. "שמי מליסה". היא חייכה אליי. "נעיםלהכיר מליסה". חייכתי בחזרה. זה היה נראה שרצתה לומר עוד מילה אבל הדלתנפתחה. "מצטערת שאיחרתי, החדר היה נעול והיית..".  מרתה נכנסה בפריצות מסחררת וסתמה שהבחינה שאנילא לבד. "אוי מליסה יקרתי מה את עושה כאן?". היא צעדה לעברנו עם המגשבידה. "באתי לראות מה קורה איתך, דאגתי לך". מרתה נשפה לרווחה."אוי ילדתי.. ראית אותי אתמול, את דואגת לכולם". מרתה הביטה במליסה בכעסאך בחיוך מקל. "את צריכה להפסיק לדאוג לאנשים סביבך ולהתחיל לדאוגלעצמך". אמרה מרתה בהחלטיות. "אבל אני אוהבת אותך". מליסה אמרהבקול מיבב. היא צעדה אל עבר מרתה וחיבקה אותה חזק. "גם אני ילדתי..". היאטפחה לראשה של מליסה בעדינות. "גם אני..". היא חזרה בשקט.
הבטתי בהם בדממה. מרתה הפנתה את ראשה אליה וחיוך זדוני עלה על שפתייה. "מהקרה איים?
טיפה מקנאה?". חייכתי חיוךמביש והורדתי את עיני לריצפה. "אל תדאגי..יש מספיק מרתה לכולם!". היאמשכה אותי במהירות לעברה והצמידה אותי קרוב אליה. שוק. אני לא יכולה לזוז. זהמרגיש מוזר..לקבל חיבוק ממישהו שהוא לא אמה.
עיניי פעורות אל עבר התיקרה.  האם אנימגזימה? אולי זה רק נקודת המבט שלי לעולם.. אולי זה לא כזה נורא. "אתבסדר?". אני שומעת את קולה של אליסה מעבר לכתפה של מרתה. היא מחייכת, שומעיםאת זה בקול שלה. "אני בסדר..". עכשיו עצמתי את עיני. נתתי לרגע הזהלהימשך עוד קצת. עוד טיפה.
 
"אני בסדר". 

פרק 2.. העלתי את זה רק בגלל חברה שרוצה לקרוא את ההמשך.
זה מעלה המון זכרונות לקרוא את זה.. (נ.ב לפני 4 שנים ^_^) 
.

1 תגובות
זה לא נגמר עד הפעימה האחרונה
09/10/2014 22:48
me-***
"אתה אסיר במוח של עצמך!".
הוא צועק עליי ומטלטל אותי.
זה קשה. אני יודע שהוא צודק אבל זה משהו שאני לא יכול להסביר.
"תפסיק להיות כל כך..". הוא מביט בי בזלזול ובוחן את גופי.
"תפסיק להיות אתה ותתחיל להיות עצמך!". אני מבין אותו.
הוא בטח רוצה להכות אותי מתסכול.  "אני מתבייש בך". 
מבט ריק בעיניו. הוא הפסיק. אני רוצה להתנגד לו. לצרוח עליו.
להגיד לו שהוא טועה.. אבל הוא צודק. עיניו נופלות לריצפה.
זה כאילו כואב לו להסתכל עליי. הוא מחזיק את עצמו. אני רואה שכואב לו.
"אתה יודע שזה קשה..". הוא אומר לבסוף. 
"להסתכל על עצמך טובע מבלי יכולת להציל את עצמך". הוא נופל על ברכיו.
"זה קשה.. לראות את עצמך סובל אין סוף". הוא מרים את ראשו אליי.
דמעות המתעקשות לרדת. "אתה חלש.. אני חלש". הוא אומר לי בכעס.
כאילו הפסיד. "זה עדיין לא נגמר". אני אומר לו בעודי מושיט לו את ידי.
"זה לא נגמר עד הפעימה האחרונה". הוא מביט בי אחרת, זה טוב. נתתי לו.. טעות. נתתי לנו תקווה.
.


2 תגובות
-unknown name-
01/10/2014 15:24
me-***

"אולי תשתוק..". סיננתי. הוא רק הביט בי במבט מגוחך. אני שונאת אותו חשבתי לעצמי. אני שונאת כל פרט בו. "מי את שתגידי לו לשתוק!". שמעתי קול מצויץ מאחורי גבי. כולם עמדו מסביבנו. כולם עמדו בחצר בית הספר והסתכלו עליו משפיל אותי. לא יכולתי לשאת את כל הפרצופים האלה והפניתי לו את גבי. עמדתי לצעוד ולברוח משם אבל אז הרגשתי אותו נוגע בכתפי. "רגע זונה..". זהו נמאס לי. לפני שהבנתי מה קרה ראשו נחבט באדמה ופרצופו התמלא בדם. כולם בהו בי. הסתכלתי מסביבי לראות מי פגע בו אבל אף אחד לא היה. הורדתי את ראשי וראיתי שידי ממולאת בדם. כולם בהו בי כיאלו אני איזה וירוס שהשתחרר לאוויר. נרתעתי לאחור. אני לא עשיתי את זה. פשוט פניתי לאחור ורצתי. רצתי כמה מהר שאוכל. רצתי ורצתי עד שהגעתי לחומה. טיפסתי וטיפסתי ולא הסתכלתי למטה. "טיפשים..". סיננתי בעודי מחפשת את האבן הבאה. מששתי עד שהרגשתי משהו קר וכבד ואחזתי בו. משכתי את עצמי למעלה ונחתי על האבן הגדולה. נשכבתי על החומה כשאני נזהרת לא ליפול.  עצרתי לשנייה כדי לייצב את הנשימה שלי. "בניזונות.. לא עשיתי כלום". קמתי וניערתי את החצאית שלי. שמתי לב לחתכים שונים בברכי הימינית התכופפתי לגעת בפצע. זה מוזר לא הרגשתי את זה. קמתי במהירות וקפצתי מהחומה.

בקטנה...

לורד אנטוניו היה טיפש כל כך שבנה בית ספר אחד וגדול –(אלוהים יודע מאיפה הוא השיג את הכסף)- הוא חצה את הבית ספר לשני קבוצות. קבוצהמספר 1- ההאקדמים וקבוצה מספר 2- המאוטרים. ההאקדמים לבשו מדי בית ספר כחוליםהמאוטרים לבשו מדי בית ספר אפורים. הבית ספר חלוק לחלוטין לשני חלקים. רק בהפסקותמותר לשני הקבוצות להתראות בחצר הגדולה. :
P


פרק -1-

הרגשתי מודחת מאז שאני זוכרת את עצמי. זה לא קשור ליופי שלי. זה לא קשור לאיךשאני מתנהגת. זה קשור לעין שלי. מאז הגן אני זוכרת שהם צעקו לי :"מכשפה!", "יצור!". ועוד כמה זיבולי מוח. אז מה, הייתה לי עיןאדומה. זה לא כיאלו השתנתי. כשהייתי קטנה עברתי תאונה. הייתי בבית חולים 3 שבועות.הרופאים לא ידעו איך לומר לאימא שלי שיש לה ילדה עם עין אחת. בכיתי כל כך חזק שהיוצריכים לי חומר הרדמה. עם הייתי יודעת שבאותו היום הזה אימא שלי הייתה מוותרת עלהעין שלה בשבילי. הייתי עוצרת אותה. היא התאבדה והשאירה אותי ואת אחותיהקטנה לבד. הייתי צריכה לדאוג לה ולשקר לה שאימא עוד מעט תחזור ושלא תספר לאף אחדשאנחנו לבד. אבל ידעתי שהיא תגלה. שלחו אותנו לשכנים. הם התייחסו אילנו יפה אבלעדיין לא היה לי טוב שם. סבלתי ביסודי כל כך והייתי צריכה להשאיר את זה בפנים.ידעתי שאני לא רוצה לעלות על העצבים של מר וגברת אנדריאה אז פשוט סבלתי. סבלתיוסבלתי. כל יום שהייתי חוזרת הביתה עם צלקות וחבולות הייתי משקרת להם ואומרת להם שחבריםשלי ואני התגלגלנו ועשינו שטויות. אבל מתישהו הם הבינו והעבירו אותי ללונדון. הםאמרו לי שזה בית ספר פרטי וטוב ולא יציקו לי שם. זה היה בית ספר ענק. הייתה להםחצר ענקית שעוקפה ב4 בחומות גדולות וענקיות. פשוט בית כלא. הייתי בחלק 2 אצל"המאוטרים". זה כל כך מגעיל. הן מתנהגים כיאלו הם בני 60. אבל יודעיםלפגוע כמו הילדים ביסודי. הם גם שם הציקו לי במיוחד ילד אחד. קוראים לו ג'ורג'.הוא גבוהה וחתיך ועשיר וכל השטויות האלה. הוא רוצה לזיין כל אחת מהתלמידות פה וזהנראה שהם לא מתנגדות. אני שונאת אותו כל כך. מאז שהגעתי לפה הוא עלה לי על העצביםהוא קילל אותי ואפילו נתן לי כמה דחיפות לא במקום. אנחנו פאקינג בני 17 תתבגר!.כמו בכל מקום שהמלך הכיתה נכנס למשהו הכיתה נגררת אחריו. כל הבית ספר היהנגדי. חלקם פחדו וחלקם נגעלו. זה כיאלו יש עליי שלט שלא ראיתי שכתוב עלי "תברחויצור מעולם אחר". אין לי כאן חברים ואני גם לא רוצה. אני רק רוצה לעבוראת התיכון המחורבן הזה לקחת  את אמהולהתחיל חיים חדשים.

"איים תתעוררי!". הסתכלתי על החלון בתקווה שהשמש לא יצאה עדיין וקמתי."אני יורדת
!" אמרתי בציניות בעוד אני מברישה את שיניי. הינה עוד יום חרא מתחיל.בחנתי את פרצופי במראה והושטתי את ידי לעיני. "למה את אדומה ולאכחולה..". לחשתי לעצמי. למה העין של אימא שלי אדומה אני יכולה להישבעשהעיניים שלה היום כחולות וזהות לשלי. ירדתי במדרגות שאני מסרקת את שעריי." בוקר טוב גברת אנדריאה.". אמרתי וישבתי בשולחן. "איים אמרתי לךלא להביא את המסרק לשולחן נכון". "כן כן..". אמרתי לגברת אנדריאה כשאניזורקת את המסרק לסל כביסה. היא צעדה לעברי עם מגש מלא חביתות וסלט ושמה אותו מולי."את יודעת שהסל כביסה זה לא המקום שלו". היא חיכתה לצידי עד שאני יקוםויעשה את המעשה הנכון. "טוב..". אמרתי בעצבנות כשאני ניגשת לסל כביסה."כשאת ליד הסל תכניסי אותו לכביסה". היא חייכה אליי חיוך והבנתי שהיאניצחה. הרמתי את המסרק וצעדתי לעבר חדר כביסה. ניגשתי לסל ודחפתי בגדים לתוכו."איפה אמה?". צעקתי לעבר המטבח. חיכיתי לתשובה ואין מענה. צעדתי לעברהמטבח וחיפשתי את אנדריאה. "אנדריאה?". חיכיתי ולא היה מענה. החלטתילשבת ולהתחיל לאכול. כשהשעון הורה על 7 וחצי קמתי והתלבשתי. בחנתי את עצמי את גופיבמראה. הסתכלתי על שיערי שנזל לכתפי ועצר שם. אותו צבע שהיה לאימא שלי.אותו חום כתום ובהיר. המדים הכחולים נראו נורא עליי. זה לא מי שאני.הסתכלתי מסביב לחדר לראות עם שחכתי משהו וירדתי. נעלתי את השער הקדמי וצעדתי לעברבית הספר. אהבתי את התחושה של ללכת לבית ספר. גרתי בשכונה יוקרתית שכל איש היהחייב לגדל עצים בחצרו. והעצים כיסו אותי בדרכי. זה כיאלו הם מגנים עליי.הגעתי לסוף הרחוב והתאכזבתי שראיתי את החומות הגדולות של הבית ספר. חציתי את הכבישבעודי מסדרת את הפוני שיכסה את עיני. "היי מטומטמת!". הסתכלתי הצידהשאני רואה איש קירח מוצאי את ראשו ממכוניתו. "סליחה אדוני..". אמרתיבחיוך מתנצל. "לא מלמדים אתכם להסתכל ימינה ושמא..". האיש השתתק. הואהכניס את ראשו למכונית ונסע במהירות שמעתי מה הוא צעק שנסע. "מכשפה".צעדתי לעבר השער ונעצרתי מולו. עוד יום חרא מתחיל. הושטתי את ידי לשער ופתחתיאותו. הסתכלתי הצידה וראיתי את השומר המפוחד תקוע בפינת השער. "בוקרטוב..". השוער נלחץ וברח מאחורי העץ. כמו כל יום רגיל. לא אכפת לי שהוא לאאומר לי בוקר טוב כמו שהוא אומר לכל תלמיד אחר. צעדתי לכניסה וכבר הרגשתי אתהעיניים הנעוצות. אני לא יודעת מה הם רוצים ממני לא עשיתי כלום. צעדתי שאני מסתכלתמסביב נתקעתי במנהל. הוא נעץ בי מבט חד בעיניו השחורות וסימן לי ללכת אחריו. צעדתיבמדרגות שכל העיניים עליי. הבחנתי בכמה חיוכים והמשכתי לצעוד. כשהגענו לדלת הואנעצר. "מה אני יעשה איתך". המנהל אמר לי בתשישות שגבו מופנית אליי. הואפתח את הדלת ונכנסתי אחריו.

"את תלמידה מצטיינת איים. למה הרסת את התיק היפה שלך בלהרביץ לילדאידיוט?". אתה לא יודע מה אני עוברת כל יום אז אתה לא יכול לשפוט אותי.  הסתכלתי על פניו העייפות והבנתי שהוא נשארעד מאוחר. "אני מצטערת זה לא יקרה שוב". אמרתי בקרירות שאני מסתכלתלעיניו. הוא הסתכל על כפות ידיו והניח את כוס המים לצידי. "אני יודע מה שאתעוברת כל יום ואני מבין שקשה לך. אבל זה לא אומר שאת יכולה לטפס על חומת בית הספרולצאת באמצע לימודים. הילד הלך לבית חולים בגלל זה. זה היה עד כדי כך חזק?."אז החלטתי לעשות משהו בנוגע לזה". דבריו החזירו אותי למציאות."מה?". הסתכלתי עליו בציפייה מחרידה. הוא הסתכל עליי ברוגע ופתח את פיו."אני יעביר אותך לאקדמיים". "מה!?". דפקתי את ידי בשולחן בעודשהמנהל מיצב אותו. "אתה לא מבין מר האנדרסון. אני צריכה לעבור את זהשוב!". הוא הסתכל עליי במבט מופתע. "אני לא מבין אותך איים אלה תלמידיםשונים והתנהגות שונה יהיה לך שם טוב". הסתכלתי על פרצופו ונגעלתי. "עםהם תלמידים שונים ומתנהגים אחרת למה הם לא עוצרים את כל התעללות הזאת שאני עוברתמהיום הראשון שדרכתי בבית ספר המחורבן הזה!. אני לא רוצה לעבור לחלק 1. טוב ליבחלק 2. הרמתי את תיקי על גבי וצעדתי לדלת. "אני פשוט לא רוצה לעבור את זהשוב מאנשים אחרים". אמרתי לו שגבי מופנה אילו ויצאתי מהחדר. בדרך לבית הרגשתימין חניקה בגרון.  זכרתי את ההקלה שהכיתההפגינה שמר אנדרסון הגיע לכיתה בשעות הבוקר להודיע שאני עוברת.

"תלמידיי היקרים. תלמידתנו איים אנדריאה". רימארי. חשבתי לעצמי.שם המשפחה שלי הוא רימארי. "תועבר לחלק 1 של הבית ספר לאקדמיים".קולות תשואה הידדו באוויר. לא העזתי להסתכל על אף אחד. הסתכלתי על החלון ותחושה מצמררתעברה בי. "שקט תלמידים!. ככה לא נפרדים מילדה מכיתתכם!". כולם נשאושתיקה וחייכו זה לזה. בושה. אנגליה צריכה להתבייש בעצמה כשיש לה אנשים כאלה. "איים".הפנתי את ראשי מסוף הכיתה למר אנדרסון וחיכיתי לדבריו. "תגשי בסוף היום למזכירותלקבל את המדים שלך. יום טוב תלמידים". כשמנהל יצא מהכיתה קולות גערו ונגמרובתשואה רועשת. חיכיתי שהשיעור יגמר כדי לקחת את המדים ולעוף מהכיתה. שהשעון הורהעל 4 וחצי המורה שחררה אותנו. צעדתי בעייפות לעבר המזכירות שבראשי מתרוצצותמחשבות. ידעתי מה אני צריכה לעבור שוב. ההצקות, המילים ועוד מאנשים אחרים. כל הטובשחשבתי שנשאר בעולם המגעיל הזה התפוגג לו. עצרתי מולו הדלת ונשמתי. הסתכלתי עלהאותיות המוזהבות והגדולות שנתלו על הדלת החומה. "מזכירות". הנחתיאת ידי על הידית וסובבתי. "סליחה..". לחשתי שאני מסתכלת לתוך החדרהחשוך. מיששתי את דרכי בחשיכה עד שהרגשתי את מתג האור. מצמצתי קלות והסתכלתי סביב.ראיתי את המדים זרוקים על כיסא שבור בצד. "אידיוטים..". לחשתי לעצמי."אתם באמת חושבים שאני ייפול לשטות כזאת!". צרחתי על עצמי בתסכול. הרמתיאת המדים וצעדתי לדלת. פתחתי בכוח את הדלת ויצאתי. סובבתי את ראשי וירקתי לכיווןהכיסא. "טיפשים..". הסתובבתי וצעדתי לשער. כל הבית ספר היה ריק. הופתעתילראות את גברת אנדריאה מחכה לי במכונית הגדולה שלה. היא נופפה לי וחייכה."בואי כבר!". היא צעקה לי. הרמתי את התיק ורצתי לכיוונה. "מה אתעושה פה?". שאלתי אותה בעוד אני זורקת את התיק לכיסא האחורי. "המנהל שלךהתקשר וסיפר לי את החדשות המופלאות! אני כל כך שמחה בשבילך איים. סוף סוף תיפטרימהשכלה המטופשת הזאת שמלמדים את המאוטרים. כל כך חיכיתי ליום הזה שתעברילאקדמיים". הסתכלתי עלייה בעיניים חסרות הבעה. כרגיל היא לא מבינה כלום."לאן את לוקחת אותי?". שאלתי אותה שאני מתעלמת ממה שאמרה. היא התאכזבהופנתה לכביש. "אני לוקחת אותך לסבתא, היא משועממת בזמן האחרון ולא יזיק להקצת ממך. אני יודעת כמה שאת והיא מסתדרות אחד עם השנייה. אני מתכוונת את היחידהשלא נמאס לה להקשיב לקיטורים שלה". הסתכלתי על החלון וראיתי את התמונות הנעותבמהירות.. "טוב הגענו!". גברת אנדריאה חייכה אליי בהתרגשות. "תמסרילה ד"ש ממני". הסתכלתי עלייה בחוסר רצינות. "את לא באהאיתי?". "לא אני צריכה לקחת את אמה מהגן נפגוש אותך בבית לארוחת ערב".היא חייכה חיוך ונסעה. עמדתי לבדי מחוץ לבית אבות. הרגשתי הקלה שאני הולכת לפגושאת סבתא. היא מה שנותר לי מהחיים הקודמים שלי. התקדמתי לכניסה וזרקתי את התיק שליליד המזכירה. הפנתי את מבטי אלייה וחייכתי. היא חייכה אליי בחזרה. היא מרגישה תמידהקלה שאני נמצאת. הריי אני היחידה שיכולה להרגיע את הזקנה המשוגעת בחדר 29.התקדמתי בזהירות במסדרון הצר המלא אגרטלים אפורים וישנים שאני מנסה לא להעיר אתהזקנים הישנים שנת צהריים. התקדמתי חלשות ועמדתי ליד דלת 29. דפקתי שלושה פעמייםופתחתי.

***

"היי סבתא!". חיככתי אליה חיוך רחב. היא עמדה ליד הספרייה מתוחה ומנסהלהגיע אל ספר אדום במדף הרביעי. "אויי איים סוף סוף את פה בואי ותביאי לי אתהספר הארור הזה. אני חושבת שהוא בורח ממני". צחקתי וניגשתי אליה. הושבתי אותהעל המיטה כשאני מכסה את רגליה.
"אתיודעת שאת אסור לך להתאמץ יותר מידי". היא הביטה מסביב בגועל ואז ישירה אתמבטה אליי. "האנשים האלה לא יודעים לעשות כלום!. עם את רוצה שמשהו יעשה כראויתעשי את זה בעצמך. ועכשיו תקראי לי את סיפור מהארור הזה!". חייכתי עלייה קלותוניגשתי לספרייה. מיששתי בעדינות את המדף הרביעי עד שהרגשתי את הבד הנעים שעטף אתהספר. משכתי אותו וישבתי בכיסא שלידה.

  "דיוויד ניטורם לא ידע איך להתמודד עםהחיים. הוא ישב ליליות וימים כדי לנסות להבין איך להתמודד איתם אבל עדיין לא הביןאיך. בוקר אחד יצא ניטורם למסע כדי להבין את משמעותו של החיים ופתאום בדרכו נתקלבתינוק בוכה. ניטרום לא הבין את המצב וחיכה. כעבוד כמה דקת הגיעה אישה יפיפהובעיניה דמעות של שמחה. היא ניגשה אל ניטרום והודתה לו. ניטרום חייך לעצמו חיוך שלספק והסתובב לו לדרכו.

"דיוויד הזקן המשוגע הזה". הרמתי את עיני לסבתא וראיתי שעיניה עצומות.סגרתי את הספר בעדינות והנחתי אותו על המדף הקרוב. צעדתי בשקט אליה וכיסיתי אותהעד לכתפייה. "לילה טוב סבתא..". נשקתי לרקתה ויצאתי. המסדרון היה חשוךודומם קול. רק מנורה שהיבבה בקצה המסדרון הראתה לי זיק של אור. התקרבי אל האורוראיתי שאין אף אחד חוץ מהשומר שנחר על כיסא בכניסה. התקרבתי אליו וריח של אלכוהולנדף ממנו. כיסיתי את פי ותחושה של בחילה עלתה בגרוני. "אין יותרכבוד..". בעטתי בחוזקה ברגלו וסתמתי את פיו שקול של כאב נשמע ממנו."שש.. אתה תעיר את כולם, תנעל פה ותלך". הסתכלתי עליו נאנח בכאב בעודומרים אליי אצבע שלישית. "את יודעת שאת לא צריכה לעשות את זה כל פעםמחדש".
"אני יודעת אבל ככה אתה לא תלמד".
"מאיפה לך לדעת?". הוא שאל אותי בתקווה שלא תיהיה לי תשובה.
"כי אני יודעת".
"איך?".
"כי בכל פעם שאני רואה אותך בכניסה אתה מאושר ושמח וכשאני יוצאת אני רואהאותך עם בירה ביד נאנח מכאב. אני לא שופטת אותך ואני גם לא כועסת עלייך. אשתך צועקתעלייך כל יום ולך נמאס מלשמור על קשישים שמתלוננים כל הזמן. אבל זה מה שאלוהים קבעאז או שתסבול בשקט או שתלך ותעשה משהו אחר".
"ומה את עושה?". הופתעתי משאלתו.
"מה זאת אומרת?".
"אם זה מה שאלוהים קבע, מה את בוחרת?. אני יודע שכל יום מציקים לך את מעדיפהלסבול או לעשות משהו?".
"אני מעדיפה לסבול".
"לסבול זה לא טוב, זה לא הדרך לחיים טובים."
"אני יודעת אבל גם אין לי מה לעשות. אני רק ככה ישרוד".
"החיים שלך בטח מבאסים, איך את שורדת בעולם הזה?".
"החיים הם לא על כמה חזק את מכה. הם על כמה אתה יכול לקבל מכה ולהמשיך הלאה. ככהשורדים."
צעדתי לאחור והסתובבתי כשאני משאירה את השומר השיכור מבולבל מדבריי. הירח בגד ביולא יצא הלילה. רק כמה כוכבים אירחו לי חברה. החושך השתלט כל הרחוב ורק מנורותשבורות האירו כתמים זוהרים בחשכה. המשכתי וניסיתי להבין למה החלטתי לשרוד ולאלמות. כל בן אדם חלש היה מתאבד אבל לי הייתה סיבה לחיות. אמה. עליתי בשלושתהמדרגות בכניסה ונכנסתי. "היי איים איחרת לארוחת ערב את רוצה שאני יוציא לךאוכל?". חייכתי לגברת אנדריאה ועליתי. "לא, אני לא רעבה". נפלתי עלהמיטה כשאני נשכבת על הגב. הבטתי כמה שניות על התקרה ונפלתי לתרדמת.

***

"את יודעת המדים נראים טוב עלייך". לעסתי את הלחם בשקט והיננתי. היאהסתובבה אליי כשהיא רוכנת לכיור. "אני יודעת שאת לחוצה אבל זה יעבור לך וזהלא שונה". קמתי ושמתי את התיק על הגב. "תמסרי לאמה בוקר טוב".יצאתי מבית והטריקה חתכה את קולה של גברת אנדריאה הכועסת. "עוד יום..".נשמתי נשימה עמוקה וצעדתי לעבר בית ספר.

(סיפור שכתבתי לפני 4 שנים.. לא הכי גאה בו אבל רוצה לדעת מה אתם חושבים :) ) 
.
2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
if i'll die young

If I die young, bury me in satin
Lay me down on a bed of roses
Sink me in the river at dawn
Send me away with the words of a love song
Lonely kid...

היא צועדת אל הקצה.
אף אחד לא שופט אותה.
אף אחד לא עוצר אותה.
היא מסתובבת לאחור למבט אחרון.
היא מחכה למילים 'אני איתך' אבל שום פה לא נע.
היא מסובבת את ראשה חזרה וקופצת. ללא שום חרטה.